בתערוכה מוצגות עבודותיהם של שישה עשר סטודנטים, בוגרי מסלול ביטוי בצילום.
התערוכה נותנת במה לכל אחד מהם להציג את השפה האישית שלו והשימוש המיוחד
שהוא עושה במדיית הצילום. התערוכה דנה בתמורות שבין האישי, האמנותי ותרבותי.

אורי לס מציג בסדרת צילומים אחת את ת"א ובשנייה את הפריפריה ומאחד ביניהם.
הוא משקף את הנוכחות של התרבות בניראות של הרחובות, הבתים, היומיום. הפרטים
עליהם הוא מצביע מבטאים את ההטרוגנית ואת האחדות שבתרבות הישראלית. אחדות זו
נוצרת גם באמצעות האור. אורי יוצר מבט מפוקח ואוהב על התרבות הישראלית.


צילום // אורי לס

אלין נחום מתחקה בתמונות אחר מבט של ילד המתחלף במבט של מבוגר על
תקופת הילדות. באמצעות טישטוש נקודת המבט היא מצביעה על הערפול שבין
החוויה עצמה ובין הסיפור המסופר על החוויה.


צילום // אלין נחום

בני חפץ יוצר בצילומיו האדרה של הנוף המקומי, ומקנה לו אווירה מופלאה של נוף בראשית,
ארץ אבות. זה הוא נוף נכסף ועם זאת מוכר - ישראל של  זמננו.


צילום // בני חפץ

גאיה נצר מצלמת נוף מקומי שכיח, הדימויים המתקבלים יוצרים תחושת דֵזַ'ה וו
המתהווה כתוצאה מהמקום המוכר ומהאופן בו הצילומים מהדהדים אידאה אמנותית
כמו ציור 'המלקטות' של ז'אן פרנסואה מילה.


צילום // גאיה נצר

ג'ודי כרמל מצלמת נוף מוכר, לרגע הנוף מפסיק להיות הנוף שעוברים דרכו והופך להיות
מקום ספציפי ברגע מסוים. ג'ודי מחברת בין הצילום להוויה של הצלם ברגע הצילום.
באמצעות תצלומיה נוצרת זהות בין המבט של הצלם לזה של הצופה אשר עובר
ממצב של חולף למצב של נוכח  במקום.


צילום // ג'ודי כרמל

דליה אשר פותחת את האלבום המשפחתי ומבצעת בו עריכה חדשה.
האלבום של דליה מגלה את הדברים הצפונים במשפחה - מערכות יחסים
מורכבות בין אמהות לבנות, מסרים אג'נדיים, שיעתוק, אינדיבידואליות ומוות.


צילום // דליה אשר

הגר גדליוביץ נותנת פרשנות צילומית לספר 'עד שיום אחד' של הסופר שמי זרחין.
היא מבצעת מעבר לא אילוסטרטיבי מתיאור כתוב למראה ובודקת את הדיאלוג שביניהם
ואת אופני החוויה שכל אחד מהם יוצר.


צילום // הגר גלדיוביץ'

יואב רייס ב'מרחב מוגן' מאפשר לעצמו לבטא זהויות של עצמו. המרחב המוגן של יואב
הוא מרחב פרטי, בו מתגלות זהויות אינטימיות ומולבשות. מעבודתו עולה השאלה "מי אני"?
והאם על מגוון זהויות להיעלם מעצם המפגש עם ה'אחר'.


צילום // יואב רייס

יוליה בויארינדב משתמשת בצילום וביכולתה המופלאה של האמנות לקחת
את הצופה אל מעבר לדימוי. היא יוצרת אווירה בדיונית המגרה את הצופה
לתפור סיפור מסביב לדימוי שבתצלום.


צילום // יוליה בויארינדב

יוסי גיורא מראה את ישראל 2012, דרך הנוף והארכיטקטורה הוא
מצביע על מחיקה של האישי. בצילומיו מטשטשים ההפרדות התרבותיות
והכלכליות בין עיר לפריפריה, בין יהודים לפלסטינים. פעולת המחיקה
עליה יוסי מצביע נוגעת בכולם.


צילום // יוסי גיורא

נועה מוסטון יוצרת בעבודתה סוג של מפת שוטטות בתוך מרחב אינטימי
המורכב מדימויים, בעל תחביר ושפה משלו. נועה מציגה, דרך המבט שלה,
דיוקן עצמי, אישי ועדין.


צילום // נועה מוסטון

נורית גל יוצרת תחביר אלטרנטיבי לאשת משפחה. היא מגלמת את האישה ה'ייצוגית'-
יפה, מינית, מחייכת ובייתית, ובו בזמן היא מחבלת בפסטורליות של התפקיד ומגלה ריקבון,
מראית עין, כאב והומור.


צילום // נורית גל

נתנאל רוזנטל משעתק את הסימבוליות והאסתטיקה הקולנועית ששורשיה בתרבות הנוצרית.
עבודתו מעידה על הקלות בה מתבצע האימוץ של פרגמנטים תרבותיים זרים. ההשאלה של הסימבוליות
והאסתטיקה מאפשרת הוצאה, הרחקה ועיבוד של נושא המוות.


צילום // נתנאל רוזנטל

 

עמליה מוסטון מציגה דיוקן של אימה. בסדרה של צילומים, היא חושפת מורכבות של
אישה ואימא, נוקשה ופגיעה כאחד. עמליה נעה מסביב לדמות האם הישובה בכורסא ומצלמת.
דרך צילומיה משתקפת מערכת היחסים שביניהן ועולם של ציפיות הדדיות.


צילום // עמליה מוסטון

רונית שריג מתעדת את דיוקן סבתה. התמונות משקפות ניסיון להחזיק בנוכחותה-
נוכחות אישית, אנושית וספציפית. הדיוקן נבנה ממבט מתבונן ואוהב מבלי למעוד לאסתטיקה,
אידיאליזציה או הכללה של הזיקנה.


צילום // רונית שריג

רחל נחמן מתחקה בעבודתה אחר הצפה של דימויים. היא חושפת מעברים מנטליים
הנובעים מקצב חיים מודרני, תמונה מובילה לתמונה ונרטיבים אסוציאטיביים נבנים בתהליך
העיבוד היום-יומי. המוסיקה בעבודה מנסה לקחת למקום טרנסנדנטלי, לעיתים נראה
שהמוסיקה מצליחה לתת משמעות להווית היום-יום ולעיתים נראה כי היא מחזקת
את הפער שבין הגשמי לשמיימי.


צילום // רחל נחמן

אוצרת התערוכה // תמר אלול