על יוג'ין אדג'הEugene Atdget -  (צרפת, 1857-1927)

הוא היה ימאי, צייר ושחקן תיאטרון אך מצא את עצמו ברגע בו 'נפלה' עליו מצלמה במשקל כבד. מאותו רגע, יוג'ין אדג'ה, אחד מגדולי הצלמים, לא מפסיק לצלם. בוקר בוקר הוא משכים קום, 'מעמיס' את המצלמה (ולא מדובר במצלמת 'פוקט') ויוצא לצלם. לפרנסתו, מצלם אדג'ה עבור ציירים.


צילום // יוג'ין אדג'ה

הימים הם ימי המהפכה התעשייתית והתקופה מאופיינת בשינויים אדירים המתרחשים במבנה העירוני. פסי ייצור תופסים את מקומן של עבודות היד, עבודות כפיים נבלעות בבטנם של בתי חרושת, כפריים רבים נאלצים לנדוד אל העיר הגדולה- פאריז ופאריז נאלצת לגדול עוד יותר. מבנים ישנים ואהובים נרמסים תחת בנייה חדשה ומאסיבית, סמטאות מוכרות הופכות את פניהן. עינו הרגישה של אדג'ה מבחינה בשינויים והוא מבין שצילומיו מתעדים עולם הולך ונעלם.

אט אט הופך הצילום של אדג'ה לאובססיה. יצר האספנות והרצון העמוק לשמר מראות, סגנונות ופרטים תופסים מקום עיקרי בגוף העבודות המכובד ההולך ומתהווה במהלך שלושים השנים הבאות. אדג'ה משתמש במצלמה ככלי התבוננות בעולם הסובב אותו והוא מצלם באופן שיטתי. בניינים, רחובות, חלונות ראווה, כניסות, חצרות, חדרי מדרגות, בתי מרזח, פסלים, גנים, עצים ומה לא. הוא רושם תאריכים על גבי הצילומים ונותן כותרות ויוצר למעשה קטלוג מצולם של עולם שמבחינתו עוד רגע יאבד את זהותו.


צילום // יוג'ין אדג'ה

אגב, כשהוא מכיר בחשיבותם של צילומיו כמסמך תיעודי, הוא מנסה לעניין באמצעותם מוזיאונים וגלריות של אותה תקופה אך ללא הצלחה ולמרות שהקריירה שלו נפרשה על פני שלושה עשורים, נותר אדג'ה אנונימי. ההתעניינות הגדולה בעבודותיו התרחשה באחרית ימיו ובעיקר לאחר מותו,  נשמע מוכר?

האגדה מספרת כי בשלהי ימיו, כשהוא עומד באחת מסימטאות העיר ומתכונן לצילום, נגשת אליו ברניס אבוט (לימים צלמת מוכרת ומוערכת, אמריקאית השוהה בפאריז באותם ימים כאסיסטנטית של האמן מאן ריי, צלם-אמן המשתייך לזרם הסוריאליסטי* באמנות) ומתעניינת במעשיו. אדג'ה מציג בפניה את מפעל חייו שכלל באותה נקודה כמעט 10,000 צילומים.


צילום // יוג'ין אדג'ה

אדג'ה מצלם רוב הזמן 'מגובה העיניים'. הוא משתמש בחצובה (המצלמה מאסיבית וכבדה) וחושב טוב טוב על בניית הקומפוזיציות. האור בצילומיו נע בין אור צורב שלעיתים 'מעכל קצוות של עץ' לבין אור רך המשמש כמסך ערפל ואין ספק שהגורם האנושי לא ממש מעניין אותו. אדג'ה מציג בפנינו את פאריז ואת פרבריה כבמת תיאטרון נטושה.

המפגש בין אבוט לבינו הוביל לחשיפת צילומיו של אדג'ה לחברי הזרם הסוריאליסטי באמנות. החיבורים, השכבות וההשתקפויות של אדג'ה עשו את שלהם ורבים מהם הושפעו השפעה ניכרת מצילומיו. כולם כעת הבינו את שאדג'ה ידע מזה שלושים שנה- כוחו של צילום טמון ביכולתו להתמקד בחפץ שולי או פינה חסרת חשיבות ולהופכם למרכזיים. תפיסתו של אדג'ה היא שהכל ראוי לצילום ומה שלא יצולם- ייעלם! המוטו הזה שליווה אותו לאורך הקריירה הצילומית שלו, השפיע על צלמים לאורך השנים שלאחר מותו ובזכותו זוכה אדג'ה להיקרא 'הצלם של הצלמים'.


צילום // יוג'ין אדג'ה

את מורשת הצילומים המפוארת שהותיר אדג'ה אחריו לוקחת ברניס אבוט איתה חזרה למוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק שם היא מוציאה מונוגרפיה לזכרו. הספר הפך במהרה ללהיט היסטרי.

הוא היה ימאי, צייר ושחקן תיאטרון אך מצא את עצמו, מגיל ארבעים ואחד, מסתובב ברחובות פאריז, סוחב על גבו ציוד צילום מסורבל וכבד, מתכנן כל פריים ופריים ולוכד עולם הולך ונעלם. מספרים שמאן ריי, שלימים הפך לידיד קרוב של אדג'ה, מציע לו להחליף את הציוד הכבד במצלמת רוליפלקס קטנה וקלילה אך אדג'ה מסרב באדיבות באומרו: "אינני יכול לצלם עם מצלמה כזו כי היא מצלמת מהר יותר משאני חושב".


צילום // יוג'ין אדג'ה

 

© כל הזכויות למאמר, בכללותו או בחלקו שמורות לסיגל קולטון ולדרך צילום.