לפנות בוקר, קצת אחרי חמש. אני עולה על האוטובוס הראשון ומסיים את הנסיעה בסטודיו של הציירת סיגל צברי. ריח של צבעי שמן וציפייה למפגש נוסף עם הקנווס ועץ התפוח.


צילום // ערן אקרמן

סקרנות לגלות מה קרה על הבד מאז הפעם האחרונה, אילו שינויים חלו בדוגמן – זה המושפע מעונות השנה, ממזיקים ומפגעי מזג האויר, ואיך מתקדם בניין המגורים ההולך ונבנה בסמוך.


צילום // ערן אקרמן

העבודה על הציור "ואלס" המוצג כעת במוזיאון תל אביב במסגרת תערוכה שנפתחה בסוף חודש יוני, ארכה כשנתיים. ההזמנה הנדיבה שבזכותה התאפשר לי להגיע לסטודיו ולשהות בו בזמן העבודה, העניקה לי הזדמנות נדירה וייחודית לתעד את התקדמות היצירה עצמה ובמקביל לכך, להותיר זיכרון ויזואלי לתהליכים שהתרחשו בסטודיו וסביבו ולא מצאו את דרכם אל הבד.


צילום // ערן אקרמן

מלבד צילום תמונת-מצב מעודכנת של הציור, תיעדתי גם את המתרחש בסטודיו ומסביב לו, כמו צמיחה וקמילה של עצי התפוח שעל מרפסת הסטודיו תוך נסיון לשקף את תהליך היצירה דרך המצלמה.


צילום // ערן אקרמן

התהליך הממושך העניק לי חוויה יצירתית ולימודית שהתמשכה והוסיפה להדהד בין ביקור אחד למשנהו. הנוכחות בתהליך כה ממושך ומורכב, בו מומרת מציאות חיה ומשתנה לכדי דימוי דו-ממדי, העניקה לי כלים חשובים כצלם. מצאתי חשיבות רבה בהבנה הזו, בעיקר לנוכח הניגוד החריף המתקיים בין העולם הטכני ממנו אני בא של תהליך מהיר ותוצאות מיידיות, אל מול יצירת אומנות שהעבודה עליה טרם הסתיימה, גם לאחר כשנתיים.


צילום // ערן אקרמן

 

© כל הזכויות למאמר, בכללותו או בחלקו ולצילומים המופיעים בו שמורות לערן אקרמן.