ד"ר מיקי רייטר // סטודנט

תמר, סיגל ואלן היקרים,

כשעמדנו שם כולנו - בתום הטקס הקצר והמרגש של פתיחת התערוכה, איש מאיתנו, הבוגרים, לא אמר לכם דבר וצריכים היינו.
אולי ההתרגשות הייתה גדולה מדי.

אני מוצא לנכון, אמנם באיחור, לומר כמה דברים בשמי אני בלבד – ואולי אבטא בכך מה שגם בוגרים אחרים מרגישים,
ואני גם אינני מדבר כ"זקן השבט" אלא כמי שרוצה לבטא תחושות חזקות.

כשבאנו אליכם, תמימים ועם המון רצון להתפתח ולבטא את עצמנו בעזרת הצילום ככלי ביטוי –
פגשנו בשלושתכם ובמה שיצרתם כבר כמסורת ב"דרך צילום".

בשנה הזו התאמצנו, רצינו, התבלבלנו, היינו מתוסכלים ובעזרתכם – תמיד בדרך כל כך אישית, מתחשבת, נותנת ונדיבה
מצאנו קצוות של שבילים אל קצה היער - אולי. 

היום – אחרי מבט אל התוצרים – היצירות של כולם, ברור לי שהתפתחנו וגדלנו.

הצלחנו גם ליצור קשרים וחיבה בינינו לבין עצמנו – לא נשארנו זרים זה לזה. ראיתי המון פרגון, רצון טוב, תמיכה ועידוד.

על כל אלה אני רוצה להודות לכם על כך שלקחתם אותי ביד – ולאט לאט עזרתם לי לפקוח קצת את העיניים והדרך
עוד כל כך ארוכה – ולכן כה טוב לדעת שאתם גם בית – וכך אראה אתכם בעתיד.

באהבה,

מיקי.