'אנשים בצבעים' היא תערוכה שנולדה מתוך שיתוף פעולה התנדבותי של מורים וסטודנטים בדרך צילום עם עמותת 'עזרה' התומכת בקבוצת 'הסיפור שלך', קבוצה מקסימה, ססגונית, אופטימית וויטאלית של נערים ונערות שהמשותף לכולם הוא שהם נפגעי שיתוק מוחין ברמות שונות אך כל אחד ואחת - עולם ומלואו והמגבלה הפיזית אליה נקלעו בעל כורחם אינה מאפיינת אותם כלל וכלל.


צילומים // סימה קירשנר

במשך חמישה מפגשים למדנו להכיר את חברי הקבוצה כפי שהם למדו להכיר אותנו. יחד צילמנו, אנחנו אותם, הם אותנו, הם את עצמם, אנחנו את עצמנו. הפעילות הייתה משותפת, לא באנו כצלמים לתעד 'תופעה' אלא באנו מתוך שיוויון מוחלט ומתוך רצון כנה לתרום משהו מעצמנו. בסופו של דבר יצאנו אנחנו נשכרים.

אפשר לומר שעברנו חוויה שקשה לתאר במילים ומשום כך קמה התערוכה הזו כי כצלמים, במקום שנגמרות לנו המילים, מתחילים הצילומים לדבר.


צילומים // שי אזולאי

ביוני 2010 נפתחה התערוכה בבית וייל, המרכז הקהילתי של כפר שמריהו המארח את הקבוצה. מאוחר יותר, נדדה התערוכה לגלריה של 'דרך צילום', לגלריה 'החלונות' בקניון עזריאלי, לספריה המרכזית באונ' תל אביב, למכללת רופין ולמרכז ימק"א בירושלים.


כל חברי הקבוצה עם סיום הפעילות

אנו מודים מקרב לב ללילך ניישטט, יוזמת שיתוף הפעולה ורכזת הקבוצה, על הזדמנות הפז שנפלה בחלקנו ומביאים להלן דברים שלילך רשמה בעניין הפעילות:

קבוצת 'אנשים בצבעים' // לילך ניישטט

איך הגעתי אל הקבוצה? נדמה לי שהסיפור הזה התחיל לפני שבע שנים. הייתי אז שקועה בהוראה ובמחקר ספרות באוניברסיטת תל אביב, אבל הייתי במצוקה. המלים שאמרתי וכתבתי נשמעו לי חלולות. ניסיתי לקלוע למה שחשבתי שאחרים מצפים ממני. הטלתי ספק בעצמי. דיברתי עם כולם על המצב שלי. כעסתי על כולם. באותה תקופה הצטרפתי לקבוצת קריאה נשית. הקבוצה הזאת נתנה לי כוח ואומץ לחשוב, מה אני באמת רוצה ויכולה לעשות? הקמתי קבוצת סטודנטים בשם "הסיפור שלך". ניסינו לחשוב יחד על לימוד ספרות שיש בו אופק של זולת, שחורג מהאני אל האתה. תחת ספרות ביקשנו לדבר על סיפור, ובמקום בו הספרות אינה אלא סיפור, מצטמצם המרחק שבין קריאה לבין כתיבה ודיבור, בין הספרות לבין החיים. ברוח זו יצאנו לעבוד עם קבוצות של בני נוער בתל אביב וביפו על סיפורים. עבדנו עם קבוצות מגוונות של נערים ונערות, יהודיות וערביות, נורמטיביות ושוליות, סטרייטיות וגאות.


יצירה דיגיטלית // שחר כהן

הייתי בעיצומה של הפעילות המלהיבה כשאחד משלושת בניי, שהיה אז בן 13, נדרס. מאותו רגע נשאבתי למציאות טוטלית. הוא לא חזר להכרתו אלא כמה שבועות מאוחר יותר, ונזקק לשיקום של חצי שנה בבית החולים ועוד חצי שנה בבית. מדי בוקר הגעתי לבית החולים, והייתי שם עד הערב. פתאום גיליתי יקום שהיה נסתר עד אז מעיניי: אנשי צוות, נערים פגועים, מיטות אשפוז וכסאות גלגלים, בני משפחה דואגים, רגעי מתח ובהלה, רגעים ארוכים של שקט שנקטעו בקרקוש מכשירים. זאת היתה אחת התקופות הקשות והיפות בחיי. הייתי עדה ללידה מחדש של בני. מול עיניי הוא הפך בתהליך הדרגתי ואיטי מאוד לאדם שלם. הילד הזה, שהיה תמיד רגיש וקצת מפונק, הרכיב את עצמו מחדש בכוחות שהדהימו אותי, חזר לחיים וסיגל לעצמו את המיומנויות האנושיות בזו אחר זו.


צילום // שרית טבק

כעבור שנה היה נראה כאילו המשפחה חוזרת פחות או יותר לשיגרה, אבל הטלטלה שעברתי עדיין היתה מאוד מוחשית בשבילי. אחת התוצאות שלה היה השינוי ביחס שלי לנכים. כל נכה שפגשתי נראה לי כמו מישהו מהכוכב שלי. הייתי מתנפלת עליו בחיבוקים, כמו על קרוב משפחה אבוד. עד מהרה למדתי שלכל אחד יש את הסיפור שלו ואני לא יכולה סתם ככה להתנפל על אנשים תמימים. במהלך שש השנים שעברו מאז התאונה ליוויתי את בני בהתבגרותו: הוא חזר לנגן, למד עם חבריו בבית הספר ובילה איתם מחוצה לו, עשה בגרות, רשיון נהיגה, מצא חברה מקסימה וכיום הוא חייל בצה"ל.


יצירה דיגיטלית // שחר כהן

לפני שנה הגשתי את הדוקטורט, שבוחן פרשנות של שיר על ידי קבוצות קוראים מקצועיות ולא-מקצועיות. המלגה שקיבלתי מהאוניברסיטה נגמרה. נשארתי בלי עבודה. נכנסתי לתקופה של חיפוש ואי-ודאות. מצאתי באתר שתי"ל מודעה של ארגון "עזרה", המחפש מתנדבים למועדון בכפר שמריהו. חשבתי שזה יהיה נוח להתנדב במקום קרוב, שאוכל להגיע אליו באופניים מביתי. כבר בשיחת הטלפון הראשונה עם נגה, הרגשתי שיש כאן בסיס לשיתוף פעולה ארוך טווח. היא היתה כל כך נחמדה, והבטיחה לי ליצור איתי קשר עם תחילת הפעילות וכך אמנם עשתה. בפעם הראשונה שהגעתי לקבוצה, פגשתי את הנערים, הסטודנטים והמתנדבים, וגם את נורית, שהנחתה אז את הקבוצה. הדבר הראשון בו הבחנתי היה העליצות שמאפיינת את הקבוצה. עוד דבר שהדהים אותי כבר במפגש הראשון, היתה הסובלנות והכבוד שחברי הקבוצה נהגו זה בזה. כשמישהו מהמשתתפים דיבר, גם אם הוא התקשה מאוד בדיבור, הקבוצה כולה שמרה בסבלנות על קשב שקט, עד שהוא סיים את דבריו. השתדלתי גם אני לאמץ את התנהגות הזאת.


צילום // סימה קירשנר

הקשר הראשון המשמעותי שלי בקבוצה היה עם שרית. התפעלתי מהיופי שלה, מהשמחה שקורנת ממנה, האהבה השופעת וההומור המשגע. מצאתי שהיא אימפולסיבית ממש כמוני. בהדרגה גיליתי גם את חברי הקבוצה האחרים: שחר האמן המוכשר והמופנם, דניאל הרומנטיקן הנצחי, תומי החברותי שיודע לרתק בסיפוריו, עידן המתחשב, מתן בעל כישרון החיקוי והניסוח, דינה היצירתית. למשתתפים השקטים יותר בקבוצה לקח לי יותר זמן להתוודע, אבל גם הם התגלו כעולם ומלואו: ים שיודע לעמוד על שלו, יונתן בעל חוש ההומור שאינו מחמיץ דבר מההתרחשות, יהלי הרגישה והעדינה, רפאל שפתאום התחיל לנבוע סיפורים מצחיקים, עמי שלרגעים נפתח, מדבר וקורן חיוכים, ומרטין שמצליח לתקשר בלי לומר מילה. גם את הסטודנטים וקבוצת המתנדבים מפרדסיה למדתי להכיר. האנשים הצעירים האלה, כמעט בני גילם של הנערים, הביאו איתם לקבוצה סקרנות, פתיחות, רצון להתנסות ושמחת נעורים. וכך, מדי שבוע מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק בחברת נערות ונערים בגיל של בניי. ההתלבטויות שחויתי בנושא הקריירה שלי הפכו לשוליות, והפרוייקטים האישיים התקדמו בתנופה לקראת מימוש: הספר שתירגמתי ואיירתי עומד להתפרסם, אני עובדת על סרט שמספר את סיפורה של ניצולת שואה והתקבלתי למשרת מחקר בארה"ב בשנה הבאה. אני יודעת שלקבוצה היה חלק משמעותי בהתפתחות האישית והמקצועית שלי.


צילום // מיקי רייטר

לפני שלושה חודשים עזבה נורית ואני מוניתי למנחת הקבוצה. החלום הראשון שהגשמתי בתפקיד זה היה הקדשת מפגש לשחר, שהציג את יצירותיו היפהפיות בפני הקבוצה. נדמה לי שכולנו התפעמנו מול הקולאז'ים הסוריאליסטיים, רבי הדמיון והתעוזה, שהפיק הבחור הענו הזה. שחר גם היה הראשון שהעלה את רעיון התערוכה. מכאן הדברים התגלגלו במהירות. התחלנו לחשוב יחד, מה עוד נוכל להציג בתערוכה? מדי פעם הייתי מצלמת את ההתרחשות בקבוצה במכשיר הטלפון הנייד שלי, ומקרינה את הצילומים. הבחנתי שהנערות והנערים הגיבו בהתלהבות למראה דמויותיהם בצילומים. כך פניתי לחברתי סיגל, שהיא אחת מהמייסדים והמנהלים של בית הספר 'דרך צילום' בתל אביב, והצעתי לה לשתף איתנו פעולה. סיגל האנרגטית והאידיאליסטית נענתה בשמחה. היא הציגה בפני הסטודנטים שלה את הפרוייקט, וערב אחד הגענו, נועה ואני, ל'דרך צילום', ופגשנו שם תריסר צלמים-אמנים מעוניינים. הם היו מבוגרים יותר, רובם בעשור הרביעי והחמישי לחייהם. לא ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים לעשות, אבל הרצון של כולנו היה מאוד חזק. הצענו לצלמים בפשטות: בואו תצטרפו לקבוצה.


יצירה דיגיטלית // שחר כהן

למרות החששות ואי הודאות, סיגל הגיעה יחד עם עשרה צלמים למפגש הבא של הקבוצה. פתאום החדר נגדש באנשים. בשבילי זאת היתה חוויה מיוחדת לראות איך הצלמים הופכים לחלק מהקבוצה. חיש מהר נרקמו שיחות ויחסים אישיים, המצלמות עוררו סקרנות ועברו מיד ליד, ועל הכל חלשו הצחוקים וההשתטויות המשותפות. חמישה מפגשים משותפים ערכנו עם קבוצת הצלמים, והדברים זרמו תוך כדי התהוות: הקבוצה הכינה פירסומות (למשל לשיער הארוך של יעל היפה), כל אחד הביא מהבית חפץ מיוחד ובחר איך לצלם אותו, קיבלנו מצלמות חד-פעמיות ותיעדנו רגעים מחיינו במהלך השבוע, העבודה בצבעים עוררה את הקבוצה לבחור לעצמה שם: 'אנשים בצבעים'.


יצירה דיגיטלית // שחר כהן

התערוכה והחוברת המלווה אותה התאפשרו תודות להתגייסותן הנלהבת של נשיאת 'עזרה', מיכל גוטמן, ומנכ"לית 'עזרה', לינדה אולמרט; הן גייסו את ראש מועצת כפר שמריהו, דרור אלוני, והוא דאג לקשר אותנו עם פנינה רבינוביץ, רכזת התרבות של כפר שמריהו, ועם תורם פרטי שהסכים לממן, יחד עם "עזרה", את עלות ההפקה; נורית..., מנהלת בית וייל, והצוות המסור של המרכז, המספק לקבוצה משכן חם ואוהב בעשור האחרון, העמידו לרשותנו את חלל התצוגה; נגה רז עשתה לילות כימים כדי לספק פתרונות לבעיות השונות שהתעוררו בדרך; ליאת סאבין בן-שושן, חוקרת ואדריכלית, התגייסה לעזור בעבודת האוצרות ותכנון חלל התערוכה; היא גייסה לעניין את קורין סאבין, גרפיקאית מחוננת שהיא גם אחותה; אלן צ'פלסקי ותמר אלול מ'דרך צילום' נרתמו גם הם לפרוייקט בהתלהבות; הרכב מוזיקלי של הקונסרבטוריון של כפר שמריהו הגיע להנעים את ערב הפתיחה;

על כולם תבוא הברכה!

// דימויים מתוך הקטלוג שליווה את התערוכה